בגננו יש בני אדם כאלה נמוכים וכאלה גבוהים, מלאים יותר ומלאים פחות, בצבעים שונים ועם אמונות שונות אופי ורצונות אחרים.
יש מן נטייה רווחת לומר שילדים הם "בני אדם קטנים." אני אינני מאמינה באמירה זו, מחשבתי היא כזו ילדים הם בני אדם, בני אדם גדולים, אולם בגודלם הפיסי הם קטנים, אך גדולתם היא חוכמתם הגדולה. אני סבורה כי חוכמתם לרוב הכמעט מוחלט גדולה יותר מחוכמתנו שלנו המבוגרים.
וכך אנו חיים בגן, כל יום אנו לומדים דבר מה חדש מאחד הילדים, כמובן שבכל יום הילדים לומדים דבר מה חדש מאיתנו, לומדים אחד מהשני, לומדים בהדדיות.
נטייה נוספת שקיימת היא שכל שלב בחיינו הוא הכנה לשלב הבא, החיים מתחילים עוד בבטנה של אמנו, לאחר מכן מעבר לגן שהוא הכנה לבית הספר היסודי והכנה לחטיבה, החטיבה לתיכון, התיכון לצבא וכן הלאה… אני מאמינה שכל שלב בחיינו הוא שלב בו עלינו פשוט לחיות.
ולכן בגננו פשוט חיים, נשמע מוזר, אני יכולה להבין, אז אסביר, אני סבורה ומאמינה כי בגן וגם בכל שאר תקופות החיים, עלינו ללמוד על העולם על החיים בו, על הסובבים אותנו ובעיקר על עצמנו.
תפקידנו כאנשי חינוך הוא לאפשר לילדות וילדים את המקום המיטבי והבטוח ביותר ללמוד על עצמם ועל סביבתם, להקשיב להם, לראות אותם את מי שהם/ן על הדברים הטובים ועל אלו שפחות, כמו שקיימים בכל אחד/ת מאיתנו. הגישה לפיה גננו פועל היא הגישה הדיאלוגית, הרואה את הילד/ה במרכז, כיצורים שלמים, הלמידה יוצאת מן הילדים, מן הדברים אשר מעניינים את הילדים, כאשר הילדים שותפים ללמידה ולעשייה, הלמידה תהיינה משמעותית, כזו התאפשר למידה איכותית ששמה דגש על איכות ולא על כמות, על התנסות, סקרנות, שאילת שאלות, מקום ומתן למענה וחיפוש של תשובות.
וכך גננו פועל, במרכזים השונים של הגן הילדים לומדים על הדברים השונים, לדוגמא במרכז הבנייה מתאפשר לילדות ולילדים לבנות מבנים מפוארים, בתגובתנו לא על כל מבנה אנחנו אומרים שהוא מגדל, וזאת מכיוון שאולי בכלל זו תחנת חלל? אולי חנות גלידה? במרכז הילדים עובדים בשיתוף פעולה, מפתחים את דמיונם, ואת תפקודם המוטורי.
גננו שם דגש מאוד גדול על הקשבה, הקשבה לעצמנו ולסובבים אותנו, כאשר אנו קשובים לסביבתנו ולעצמנו אנו יכולים לפעול בעולם וללמוד אותו בצורה מיטבית ופעילה. מעגל ההקשבה, רעיון אשר קיבלתי מגננת מופלאה אשר הייתה חלק מן המערכת, הוא מקום אשר מאפשר לילדים להקשיב. במעגל יושבים מספר ילדים. הכללים הם פשוטים, כאשר הדובי בידיים שלנו אנחנו יכולים לדבר, על מה? על נושא שבחרנו, בחנוכה דיברנו על מהו אור? ביום הכיפורים דיברנו על מהי סליחה? על מהי חברות ועוד. פשוט? לא? אני סבורה שלא, רובנו אוהבים מאוד לדבר להקשיב לעצמנו ולהשמיע את קולנו, להקשיב לאחר/ת זה כבר מסובך יותר, לא רבים מאיתנו ניחנו ביכולת הקשבה אמיתית.
מעגל ההקשבה מאפשר לילדים לחזק יכולת זו, בתחילה ישבנו במעגל שתי דק, כל אחד אמר מילה והתפזרנו חיש מהר. כעת אנו יושבים ביחד זמן לא מבוטל הוא יכול לנוע בין 5 דק' ל15 דק', למדנו להקשיב, הילדים וגם אני.
לסיכום, בגננו אנו חיים, לומדים, מתנסים, טועים, צוחקים, משחקים, בוכים, צועקים, כועסים לפעמים מאוד, מחבקים המון, משוחחים, לומדים לדבר ובעיקר לשמוע.
אנו חיים את החיים על כל מרכיבם, אנו מקבלים כלים להתמודדות, אנו אוהבים, ושוב בגננו אנו חיים.
כתבה: ירדן מלינקביץ׳ / מובילת הקבוצה הבוגרת בספורטן
