נשיכות הן מביכות – לכל המעורבים באירוע – לפעוטות, להורים ולצוות. עם זאת, הן תופעה רווחת, קשורה ישירות למאפייני הגיל, לשלב התפתחותי (פיזי, רגשי, חברתי) ולתנאים סביבתיים של הפעוטות. אנו עדים למגוון של תופעות תוקפניות כמו צביטות, משיכות חזקות בשיער, דחיפות, בעיטות ונשיכות בגיל שנה וחצי עד גיל שלוש
למה הן מתרחשות?
בין גיל שנה וחצי לשנתיים וחצי מתרחשת התפתחות דרמאטית בחייו של הפעוט, הוא הופך עצמאי ופעיל יותר:
- תחושת הנפרדות שלו מהוריו ומזולתו מתבססת. "אני לבד!" – מכירים? הנשיכה היא פעולה המעוררת התנגדות בקרב המבוגרים והילד הננשך (המבוגרים מעירים לו על התנהגותו, הילד הננשך בוכה), והפעוט מבין כי כוונותיו ופעולתו אחרת-נפרדת משלהם. על מנת לבסס תחושת נפרדות זו מהאחרים, על הפעוט לשוב על התנהגותו – הנשיכה שוב ושוב.
- יכולתו של הפעוט לאיפוק ולריסון עדיין לא מפותחת, וקשה לו להתאפק.
- הוא חש את עצמו פעיל ובעל כוח, והנשיכה היא ההוכחה החיה.
- הוא עוד לא הפנים חוקים וכללים חברתיים – מה "מותר" ומה "אסור", וטרם התפתחה אצלו תחושת האמפטיה, באמצעותה יכול להזדהות ולהבין את הכאב הנגרם לחבר
מעבר למאפייני הגיל, תנאים מסוימים – פיזיים, סביבתיים, חברתיים ורגשיים – משפיעים על הפעוט ועל מידת תסכולו, ובכך יכולים להוות קרקע לנשיכות:
- העדר כישורים שפתיים לבטא רגשות כמו כעס ותסכול, לבטא מסרים מילוליים כמו : אני כועס עליך, אתה עומד קרוב מדי אלי, אני רוצה לשחק איתך. זוהי כנראה דרכו של הפעוט לבטא כעס , תסכול, צורך בשליטה ותשומת לב לפני שיש לו שפה לעשות זאת.
- הצפה של גירויים חזותיים, קוליים ופעילויות
- דרישות הולכות וגוברות של המבוגרים – לשבת במקום, לאכול ליד השולחן, להקשיב לסיפור…וגם גמילה מטיטולים, מבקבוק – רצונותיו וצרכיו פוגשים דרישות אלה בתדירות גוברת, נדרשים ממנו איפוק ודחיית רצונו, שלעיתים מגביר את התסכול, המוביל לכעס ולתוקפנות.
- עייפות רבה/רעב
- צורך בגרייה באזור הפה
- סף תסכול נמוך (למשל, אצל ילדים בעלי פעלתנות יתר), קושי בוויסות חושי (צורך של הילד בגירוי פיזי חזק על מנת לחוש את גופו), טמפרמנט רגיש או תזזיתי.
- תקופות מאתגרות בחייו של הפעוט – לידת אח, מעבר דירה, היעדרות של הורה, מחלה של קרוב משפחה וכיו"ב – מעלות את רמת התסכול (בד"כ ילוו בתופעות נוספות המאפיינות תקופה משברית כמו בכי מוגבר, חוסר שקט וכו').
מה תפקידו של צוות הגן?
בּ̞קשר עם הילדים:
- הצוות צריך לנהוג בסבלנות רבה כלפי הילד הנושך, ע"י הסבר חוזר ונשנה של כללי הגן, התגובה הראשונה היא קריטית וחשובה מאוד. תמיד נפנה לילד: "בגן שלנו מדברים עם הפה, עם השיניים אנחנו לועסים את האוכל", "אני רואה שרצית לומר ל…" ,בהתאם לסיטואציה נגיב "אני רואה ש… רצית לומר ש… רציתי לשחק עם…" המטרה בעצם שיקוף, הכלה ואמפאתיה לשני הצדדים. להכיל את הילד שננשך וגם את התסכול של הילד הנושך.
- פעולת מניעה (ככל הניתן) – לעצור את הנושך בזמן, ע״י תיעול הנשיכה לאפיק אחר: לתת ביטוי מילולי לרגש בעקבותיו באה הנשיכה, לתת ביטוי אחר לכעס ולתסכול (למשל, לשחק ב"הך פטיש"), לתת ביטוי מילולי לרצונו של הפעוט ("אתה רוצה להשתתף במשחק", "אתה גם רוצה את הבימבה"). העזרה בביטוי תלויה, כמובן, ביכולתו המילולית של הפעוט.
- השגחה מוגברת על האינטראקציה בין הילד הנושך לחבריו, ובעיקר השגחה על אינטראקציה בינו לבין ילד הננשך על ידו באופן קבוע, לתווך ביניהם ולאפשר תקשורת חיובית ומוגנת האחד עם השני.
- את הילד הננשך -ננחם, נרים על הידיים ונטפל בנשיכה בהתאם לצורך. נעזור לו בביטוי תחושותיו: "הנשיכה כואבת לך", "אתה נעלבת", ונלמד אותו להגיד שזה כאב לו . עם זאת, לא נאשים את הילד הנושך.
- תצפית עקבית אחר המצבים בהם יש לילד מסוים נטייה לנשוך: האם במצבי מעבר מפעילות לפעילות? האם כאשר רעב או עייף? האם זה מתרחש בזמן פעילות מסוימת? – למידה וזיהוי של המצבים המועדים יכולים לעזור בפעולות המניעה.
- מה לא לעשות? על הצוות להיות תקיף וברור מול נשיכות, אך לא לכעוס, לא להעניש, לא לתייג ולא להאשים את הילד שנושך. אלה רק יעצימו את תחושת העלבון והאשמה. כמו כן, נימנע ממתן תשומת לב רבה מידיי ולא עניינית לאחר הנשיכה.
בּקשר עם ההורים:
צוות הגן צריך להיות סבלני גם כלפי הורי הנושך וגם כלפי הורי הננשך – הורי הנושך חשים וודאי חוסר אונים וחוששים שמא הנשיכות מעידות על בעיה או קושי; הורי הננשך מגלים שאינם יכולים לשמור ולהגן על ילדם בכל עת.
על ההורים להבין כי, עם כל הקושי, תופעת הנשיכות קיימת בכל גן, ה"נושך של היום" מתחלף ב"נושך של מחר".
הקשר עם ההורים במקרה זה חשוב ורגיש:
לפני הכול, שקיפות – צוות הגן מחויב לדווח להורי הילד הננשך אודות הנשיכה והטיפול באירוע. עם כל חוסר הנעימות שהאירוע גורם לצוות הגן, הסתרה תגביר את חוסר האמון של ההורים, ההורים צריכים להיות סמוכים ובטוחים שהצוות מטפל בנושא זה ברצינות.
אין לפרט בפני הורי הילד הננשך מיהו הנושך. אם ההורים מגלים את סימן הנשיכה על ילדם, עליהם לברר עם הגננת האם הייתה ערה למקרה, וכיצד פועלת למניעתו בהמשך. במקרים רבים, קורה שהילד הננשך יספר להוריו מי נשך אותו, אולם חשוב להזכיר בנקודה זו, כי ילדים בגיל זה מספרים אירועים מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, וילד בגיל זה, יכול לתת שם של ילד מהגן, שנשך ילד אחר והאירוע נחרט בזיכרונו, יותר מאשר הילד שנשך אותו בעצמו.
הדיווח להורי הילד הנושך צריך להיות ענייני, ע"י צוות הגן בלבד (לא ע"י הורה אחר) ובפגישה נפרדת מזמן הגעתו של ההורה לאיסוף הילד מהגן (זה זמן שמח!). בדיווח יש להדגיש בפני ההורה את הצלחותיו של ילדו, כיוון שהנשיכות אינן כל חווייתו והווייתו בגן.
מתי לפנות לייעוץ?
ההתייעצות הראשונית תיעשה בשיחה משותפת עם הגננת, על מנת לבדוק האם הטיפול ב״תופעת הנשיכות״ דורש התייחסות נוספת והכלים שיש בידי ההורים והגננת אינם מספיקים
- צריך לפנות להתייעצות כאשר הילד מביע אותות מצוקה שונים כמו נטייה לבכי וחוסר שקט, או כאשר הילד נראה לא פנוי למשחק וחקירה בגן.
- כאשר ההתנהגות אינה תואמת את הגיל (אחרי גיל 3)
- כאשר הנשיכות מסמנות קושי אובייקטיבי – בויסות חושי, בקשב וריכוז, בתקשורת ובביטוי מילולי.
יש לפנות גם כאשר ההורים מרגישים חסרי אונים ומוטרדים מהתנהגותו של הילד.
